החלטה בתיק ת"א 20511-06-11

שתי בקשות לפני: בקשת הנתבעים 1, 4 ו- 7 לביטול פסק-דין שניתן נגדם בהיעדר הגנה ביום 25.7.11; בקשת הנתבעים לחייב את התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם.

תמצית הרקע:

1.         התובעים הם אלמנתו, בניו ועזבונו של המנוח, יוסף גאבור ז"ל, אזרח רומניה שנהרג בישראל ביום  14.5.2000 במהלך עבודתו באתר עבודה. התובעים הגישו תביעת נזיקין כנגד, בין היתר, חברת מנורה המבטחת של בעלי המקרקעין בהם נהרג המנוח וכנגד מיבשן חברה קבלנית לבניין בע"מ (להלן - חברת מיבשן), מעסיקת המנוח. חברת מיבשן יוצגה באותו הליך על-ידי הנתבע 8. במסגרת אותו הליך הגיעו הצדדים להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 9.9.09, לפיו התובעים יפוצו בסך  395,000 ש"ח בתוספת 15% שכ"ט עו"ד ומע"מ, כאשר מנורה תישא ב- 80% מסכום הפיצוי ואילו חברת מיבשן תישא ב- 20% מסכום הפיצוי. מנורה שילמה את חלקה. חברת מיבשן לא קיימה את פסק-הדין. לטענת התובעים, לאחר שנפתח נגד חברת מיבשן תיק הוצאה-לפועל, התברר כי החברה אינה פעילה והיא שקועה בחובות מזה זמן.

2.         לאחר הדברים האלה, הוגשה התביעה דנן. התביעה הוגשה נגד בעלי המניות של חברת מיבשן (נתבעים 1 ו- 2), נגד דירקטור בחברת מיבשן (נתבע 3), נגד חברות שהינן, לפי הנטען, משולבות עם חברת מיבשן (נתבעות 5-7), נגד בעל מניות בנתבעת 7 (נתבע 4) ונגד הנתבע 8, מי שייצג את חברת מיבשן בתביעה הנזיקית. לטענת התובעים בכתב התביעה, חברת מיבשן אינה פעילה משנת 2007 והיא שקועה בחובות, ובעת החתימה על הסכם הפשרה והמו"מ שקדם לו ידעו בעלי המניות, הדירקטור, וב"כ חברת מיבשן כי החברה מצויה בקשיים כלכליים וכי היא אינה מתפקדת, ולכן לא תוכל לעמוד בהתחייבותה על פי הסכם הפשרה. לפי הנטען בכתב התביעה, הנתבעים ביצעו כלפי התובעים עוולות שונות, לרבות מצג שווא בדבר איתנותה הכספית של חברת מיבשן, תרמית והטעיה, ובשל כך נמנעו התובעים מלנקוט בדרכים אחרות במסגרת התביעה הנזיקית, ונגרם להם נזק שביטויו בסכום חיובה של מיבשן על-פי הסכם הפשרה. עוד נטען, כי יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות של חברת מיבשן, ולחייב אישית את בעלי מניותיה בחיובה על-פי פסק-הדין בתביעה הנזיקית, כמו גם את הנתבעות החברות הקשורות עימה.

3.         ביום 27.1.11 פסק-דין בהיעדר הגנה נגד נתבעים 1 ו- 4.

הבקשה לביטול פסק-דין שניתן בהיעדר הגנה:

4.         ראשית יצויין, כי הבקשה הוגשה בשמם של הנתבעים 1,4 ו- 7, ברם פסק-הדין בהיעדר ניתן נגד נתבעים 1 ו- 4 בלבד, כך שאין להידרש לעניינה של נתבעת 7. לטענת המבקשים, כעולה מאישורי המסירה שהוגשו לתיק בית המשפט, כתב התביעה הומצא לאישה בשם פניה, שהיא אימו של הנתבע 4 וגרושתו של הנתבע 1 (אביו של הנתבע 4). הנתבע 1 הצהיר כי לא קיבל את כתב התביעה מגרושתו, ואילו הנתבע 4 הצהיר כי קיבל את כתב התביעה בסוף חודש יולי 2011. עוד נטען, כי לתביעה לא צורף יפוי כוח כדין, וכי רק בשלב מאוחר להגשת התביעה, בעקבות החלטת כב' הרשמת מיום מיום 3.8.11, נמסר כי ייפוי הכוח שניתן בתביעה הנזיקית משמש גם בתביעה דנן, ולפיכך יש לראות התביעה, במועד שהוגשה, כפגומה ואת פסק-הדין שניתן בה כבטל.

5.         התובעים טוענים כי יש לדחות את הבקשה לביטול פסק-דין שניתן בהיעדר הגנה. לטענתם, המבקשים לא צירפו תצהיר של מי שקיבלה את כתב התביעה, ואף לא ציינו את שם משפחתה. המבקשים גם לא ציינו היכן הם מתגוררים והאם מקום מגוריהם שונה מהכתובת בה בוצעה ההמצאה. עוד נטען, כי המבקשים אינם מבחינים בבקשה בין טענה בדבר ביטול פסק הדין מחובת הצדק לבין מכוח שיקול דעת בית המשפט, ומשלא התייחסו לטענה של ביטול בשל שיקול דעת, בית המשפט אינו מוסמך להתייחס לכך מיוזמתו.

6.         לאחר בחינת הבקשה והנתונים שבפני, אני רואה לקבל את הבקשה ולהורות על ביטול פסק-הדין שניתן בהיעדר הגנה. אין חולק כי המבקשים אינם חתומים על אישורי המסירה וכתב התביעה לא הומצא ישירות לידיהם. המבקשים טענו בתצהיריהם כי מי שחתומה על אישורי המסירה היא גרושתו של הנתבע 1, וצורפה תעודת גירושים משנת 2007, דהינו, מספר שנים בטרם מסירת כתב התביעה. הנתבע 1 אף הצהיר כי לא קיבל לידיו את כתב התביעה מגרושתו, ואילו הנתבע 4 הצהיר כי קיבלו בסוף חודש יולי 2011 (כאשר פסק-הדין בהיעדר ניתן כבר ביום 25.7.11). לא הובהר על-ידי התובעים אם הכתובת בה בוצעה ההמצאה היא כתובת המען הרשום של המבקשים או כל נסיבה אחרת בשלה נטען כי הם מתגוררים בכתובת זו דווקא. ביחס למבקש הנתבע 1, משמדובר בגרוש, ומשלא הונחה תשתית עובדתית מתאימה המצביעה אחרת, המצאה לידי גרושתו איננה המצאה כדין (י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (1995), 231). אשר למבקש הנתבע 4, לא נטען או הוכח כי מדובר בקטין ולא הונחה כל תשתית לטענה כי הוא מתגורר עם אמו. הנטל להוכחת המצאה כדין מוטל על התובעים, ומשלא הראו התובעים מסירה כדין של כתב התביעה, יש להורות על ביטול פסק-הדין מחמת הצדק.

            אציין מעבר לנדרש, כי גם אם לא הייתי רואה לבטל את פסק-הדין שניתן בהיעדר הגנה מחמת הצדק, סבורני כי היה מקום לבטלו מכוח שיקול-הדעת הנתון לבית המשפט. לעניין זה טען בא-כוח התובעים, כי המבקשים לא טענו דבר לעניין זה בבקשתם, ולפיכך אין מקום לדון בכך. אכן, בבקשה עצמה לביטול פסק-דין לא ציינו הנתבעים דבר בעניין זה, אולם מעיון בבקשות אחרות שהוגשו בתיק, לרבות הבקשה לסילוק התביעה על הסף (היא הבקשה הראשונה שהוגשה בסמוך לאחר הגשת התביעה, ושנדחתה בהחלטת כב' הרשמת מיום 11.11.11), עולה התייחסות מפורשת לעניין סיכויי התביעה, כך שהסוגייה הועלתה ונדונה בטיעוני הצדדים, אף אם לא באופן ישיר בבקשה הנוכחית. לגופם של דברים, סבורני כי אכן יש מקום לביטול פסקי-הדין שניתנו בהיעדר. כידוע, במסגרת שיקול-דעתו של בית המשפט להורות על ביטול פסק-דין שניתן בהיעדר הגנה, יש לבחון את סיבת המחדל להגיש כתב הגנה, וסיכויי ההגנה של הנתבע, כאשר הדגש הרב יותר הוא על השאלה השניה (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (2009), עמ' 373). אף אם אניח כי היה מחדל בלתי מוצדק באי-הגשת כתבי הגנה במועד, הרי שבחינת סיכויי ההגנה של הנתבעים מעלה, בשלב זה, כי לנתבעים עומדות טענות הגנה של ממש; ענייננו בתביעה המבקשת לייחס חיוב של חברה בע"מ לבעלי המניות של החברה, לחברות קשורות ולבעל מניות של חברה אחרת שלפי הטענה קשורה עמה, וכן ייחוס ביצוע עוולות שונות על-ידי אותם בעלי מניות. ברי כי תביעה מעין זו מחייבת הוכחת תשתית עובדתית מבוססת על-ידי התובעים, הן לצורך הרמת מסך והן לצורך הוכחת טענות כגון תרמית וכד', ונוכח מהות עילות התביעה האמורות, הנטל המוטל על התובעים איננו מן הקלים. בנסיבות אלה, בוודאי לא ניתן לומר כי סיכויי ההגנה במקרה דנן קלושים, באופן המצדיק חסימת כל אפשרות להתגונן בפניה.

7.         אשר על פסק-הדין שניתן בהיעדר הגנה מבוטל.

הבקשה לחיוב התובעים בהפקדת ערובה:

8.         הבקשה השניה שהגישו הנתבעים הינה לחיוב התובעים בערובה להבטחת הוצאותיהם.

9.         ראשית אתייחס לטענת הנתבעים כי התובעים הם אזרחים זרים, ולפיכך יקשה עליהם לגבות את הוצאותיהם אם תדחה התביעה וייפסקו להם הוצאות, דבר המצדיק לטענתם הטלת ערובה. אכן, לפי הפסיקה, אחד המקרים בהם יטה בית המשפט לחייב תובע בהפקת ערובה, הוא כאשר מדובר במי שאינו תושב ישראל ואין לו נכסים מישראל מהם יוכל הנתבע להיפרע הוצאותיו, אם תדחה התביעה  (ראה, רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פד"י מד(1), 647, 650). דא-עקא, בענייננו מדובר באזרחי רומניה, שהינה אחת מהמדינות החברות באמנת האג בדבר הפרוצדורה האזרחית, כעולה מהתוספת השניה של התקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדרי הדין האזרחי), תשכ"ט - 1968 (להלן - תקנות האג). תקנה 28 לתקנות האג קובעת כדלקמן:

"(א) תובע או מתערב, שהוא אזרח אחת המדינות בעלות האמנה ושמקום-מושבו באחת מהן, לא תצווה עליו רשות שיפוטית, מחמת היותו זר או מחמת שאין לו בישראל מקום-מושב או מקום-מגורים, ליתן בטחון או ערובה לפרעון הוצאות-משפט שנתבע עלול להוציאן ושהתובע או המתערב עלולים להתחייב בהן כלפיו במשפט.

(ב) מנהל בתי-המשפט רשאי להורות כי האמור בתקנת-משנה (א) לא יחול על אזרח אחת המדינות בעלות האמנה שמקום-מגוריו הקבוע אינו בישראל, אם אותה מדינה אינה נוהגת לפי תקנה זו לגבי אזרח ישראל שמקום-מגוריו הקבוע אינו בתחומה".

            בהתאם לתקנה 28(א) הנ"ל, אין בעובדה כי התובעים הינם אזרחים ותושבים זרים, כשלעצמה, כדי להצדיק חיובם בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשים . את עניינם יש לבחון, איפוא, בדומה לעניינם של תובעים ישראלים בתביעה מעין זו שבפני.

בהתאם לפסיקה, חיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לפי שיקול-הדעת המוקנה לבית המשפט לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, הינו בגדר חריג, וכדרכם של חריגים על הטוען להם להניח תשתית המצדיקה קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות את יישומו. בהתאם לפסיקה, ככלל, באיזון בין זכות הגישה לערכאות של התובע, לבין האינטרס של הנתבע להיפרע הוצאותיו אם ייפסקו, יש לתת משקל ממשי לזכות הגישה לערכאות, כך שיישום שיקול-הדעת של בית המשפט לפי תקנה 519 צריך להיעשות באופן זהיר ולהישמר למקרים נדירים וחריגים  (רע"א 5448/89 הנ"ל; רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' אורי ניר , פ"ד נד(2) 845). אחד השיקולים שיש בהם כדי להצדיק חיוב תובע בהפקדת ערובה, כתנאי לבירור תביעתו, הינו, היותה של התביעה תביעת סרק או תביעה שסיכוייה קלושים. בענייננו, על-אף האמור לעיל בדבר הנטל המוטל על התובעים, שכאמור איננו קל, אינני סבורה כי בשלב זה, בטרם שמיעת עדויות הצדדים, ניתן לומר כי מדובר בתביעה מהסוג האמור.

10.        סיכומם של דברים; אני מורה על ביטול פסק-הדין שניתן בהיעדר. הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה - נדחית. בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו.